אביגיל כבר לא מדברת עם בעלה מעל שנה וחצי. תקשורת טכנית בלבד על ענייני ילדים ורשימות מכולת,

אבל שום קשר זוגי מלבד שתיקה. מטבע הדברים החלו מחשבות על גירושין, כי "הוא לא מעריך שום דבר,

רק מבקר כל הזמן, ובכלל, אף פעם לא היה שם בשבילי באמת" היא אומרת.

 הקשבתי לכל מה שאמרה ולכל מה שלא אמרה, הנחנו את התסכול המובן בצד וצללנו למעמקי התודעה של האישה הגדולה שהיא. זה באמת לא פשוט לחיות במרחב משותף עם אדם שלא מוקיר את מה שיש

ולא מתעניין בחברות איתנו, במיוחד כשהקשר איתו התאחד בחופה וקידושין.

את המסע המצולם אל נפשה התחלנו בצלילה אל מחוזות רחוקים של ערך עצמי נמוך, תלוי ומותנה שליווה את שנות ילדותה הרכות, והחל, הסתבר לנו, בעיניה הכועסות של אימה של גיבורת סיפורינו בת החמש. אמא כעסה עליה כשבטעות ממש נפלה מידיה כוס זכוכית ופגעה בבן של השכנים. עיניה הכועסות של אמא הספיקו כדי להטביע את הנורא מכל: אמא כועסת- אני פושעת, מה שלא אעשה- לנצח אני לא בסדר- אין לי זכות קיום. אין לי זכות קיום בכל מקום בעולם ( גם כשנסעה רחוק רחוק לנסות אולי שם…) ואין לה זכות קיום כמובן גם במרחב הזוגי.

כל נשימה, כל מחשבה וכל מעשה שעשתה, בינה לבין בעלה, בינה ובין מאות מערכות היחסים שנקרו בדרכיה, לוו באותה תחושת אשם שניבאה את סוף הסיפור: "אין לי זכות קיום".

מחסומים לא יורדים מעצמם. בטח כשצברו ותק רב שנים והם הכי מזמינים את עצמם בכל מקום ואוהבים לקפוץ ראשונים לנבואה.

לשרה אימנו, הנביאה הראשונה בין שבע הנביאות היו הרבה סיבות טובות ללכת אחרי נטייתנו האנושית לעצבות וחוסר, אך נבואתה החיובית כל פעם מחדש, הביאה אותה לאריכות ימים ומראה קורן וצעיר גם בזקנתה.

זה לא קרם נגד קמטים, זה הקרם דה לקרם: האמונה בטוב.

למרות הקשיים בבית פרעה ואבימלך, למרות הקשיים עם הפילגש והילדים, למרות שדברים לא הסתדרו כמו בתכניות, האמונה בתכלית האלוקית שכולה טוב- היא שהצעידה את שרה והיא שנתנה לה כוחות להתגבר ולבחור בחמלה, באהבה ובטוב הרוחני והנצחי שהאיר דרכה את העולם.

אם ניכנס עם אביגיל לאוהלה של שרה, תוכל אביגיל  לספר בענווה ושמחה פורצת גבולות, על התקשורת החדשה שמתחילה להירקם עם בעלה. על היחסים היפים עם חבריה לעבודה, עם ילדיה ומשפחתה המורחבת ועל כל ההישגים האחרים שהשיגה בנתיים, כי הבינה שמסקנותיה השגויות, אך הנכונות לגיל חמש, היו היחידות שחסמו את דרכה וכשהסכימה לשחרר אותן נפתחה דרך חדשה ומאירה, אור כל כך חזק, שצובע את כל תחומי חייה בצבע הזה שיוצא מאוהלה של שרה אימנו.

תמונות חיינו מצעידות אותנו: " אך בצֶלֶם יתהלך איש" (דוד המלך, תהילים לט' ) צֶלֶם=תמונה, אנחנו מוצעדים מכוח התמונה המונחת בלא מודע שלנו ומנהלת לנו את העניינים, מוצעדים קדימה ופנימה, או אחורה והחוצה תלוי בתמונה. המצלמה בידינו.

אם היו התמונות מוצגות בקירות אוהלה של שרה ברור לנו מה היינו רואים שם ומי כאן הצלמת

ואם מישהו היה חושב על זה, אולי גם היינו זוכים לצילום פורטרט מלא שמחה ורוך של הנביאה הראשונה בתורה, המאיר ומצעיד את כולנו.

טלי גרנות מעבירה את סדנת היופי מתחיל בתוכך.